(הקדמה)
הפרשה הששית תספר איך נחלק המלכות אחרי מות שלמה, ומלך רחבעם בנו על יהודה ובנימין בלבד וירבעם מלך על עשרת השבטים האחרים, ומהעגלים והבמות אשר עשה ירבעם והנבואה אשר באהו עליו, ומה שקרה לנביא שבא מיהודה עם הנביא הזקן אשר בביתאל, ומיתת אביה בן ירבעם ומה שנבא עליו אחיה השלוני, ועליית שישק מלך מצרים על ירושלם. תחלת הפרשה וילך רחבעם שכם וגומר, עד ובשנת שמנה עשרה למלך ירבעם וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:

השאלה הראשונה אשאל לעם ישראל, למה אמרו לרחבעם אביך הכביד את עולנו ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך וגומר? והנה שלמה לא מצינו שנתן עליהם עול קשה ולא עבודת פרך, אבל בימיו ישב ישראל בטח בדד איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בשלוה ובהשקט לא נתן עליהם מס לא לבנין בית ה׳ בדרך נדבה או תרומה ולא לחומת ירושלם ובנין הערים כדרך המלכים, וימלא את כל ארץ ישראל כסף וזהב ובשמים ואבן יקרה, ומה היה אם כן העול הכבד והעבודה הקשה אשר נתן שלמה עליהם?

השאלה השנית אשאל לירבעם, מה ראה לעשות עגלי הזהב? ואיך הסכימו ישראל לעצתו בדבר עבודה זרה כזה? הלא ידעו הלא שמעו מה שקרה לאבותיהם ממעשה העגל אשר עשו במדבר מהמגפה והרג ואבדן, ושרצה השם יתברך להסתיר מהם פנים, אם לא שעמד משה ויפלל והשיב חמתו מהשחית, ואם היה רוצה ירבעם שלא ילכו ישראל ירושלם ויהיה חוטא מפאת ההכרח, היה ראוי להיות חטאו במה שיצטר׳ אליו בהכרח לא בבלתי צריך, והוא לבנות בית אחר לשם ה׳ ולעשות שם מזבח קטורת ונר תמיד ולעלות עולות וזבחים אליו יתברך אשר המליכו על ישראל, ובזה ימלא כוונתו, ומה היתה הסבה אשר הביאתו לעשות בלי צורך פשע ע״ז כזה בפרסום גדול, ולומר שהעגלים ההם היו האלהים אשר הוציאום ממצרים? ואיך עלה על לבם להאמין הענין הזה? כי הנה במדבר לא בקשו לעבוד עבודה זרה כי אם להיות להם אמצעי במקום משה, כמו שאמר (שמות ל״ב א׳) כי זה משה וגו׳ ואין הענין כן בזה:

השאלה השלישית אשאל לאיש האלהים אשר בא מיהודה, איך האמין לנביא הזקן מה שדבר אליו בשם ה׳ שישוב עמו העיר ויאכל לחם עמו, בהיות שצוהו השם יתברך כמו שאמר שלא יאכל לחם ולא ישתה מים בבית אל ולא ישוב בדרך אשר הלך? והנה אם כן עבר על נבואתו והתחייב מיתה, ואם דבר אליו בשם ה׳ היה ראוי שלא יאמין בדבריו, אחרי שהיו הפך מה שצוהו הש״י אחרי שאין בו שנוי חלילה, איך ישנה מאמרו ואיך ישוב מהצווי הראשון ולא איש אל ויכזב וגומר?

השאלה הרביעית אשאל לנביא הזקן, אם היה נביא אמת איך דבר בשם ה׳ מה שלא צוה אותו? והיה אם כן חייב מיתה כמו שהתבאר בתורה (דברים י״ח כ׳), ואם היה נביא שקר כמו שאחז״ל (סנהדרין ק״ד ע״א) שהיה מיכה, איך באהו אחר כך נבואה בהיותו אוכל על השלחן עם איש האלהים? ואם הודיעו יתברך עונש איש האלהים שעבר על נבואתו ושב לעיר, איך לא הודיעו גם כן עונש עצמו על אשר דבר מה שלא צוה עליו? ואם היה נביא שקר איך התאבל כל כך על מות איש האלהים? ויקשה גם כן מה ראה האיש הזקן הנביא הזה להשתדל כל כך עם איש האלהים להחטיאו ולהביאו אל ביתו והפך דברי אלהים חיים? ומה התועלת או הכבוד שקנה בזה? ואין לנו שנאמר שכוון להרע, כי הוא התאבל מאד על מותו שצוה שיקברו עצמותיו אצל עצמותיו, ונבא בשם השם דוגמת מה שנבא איש האלהים עצמו כמו שאזכור:

השאלה החמשית אשאל לכתובים, מה ראו לספר שם אמו של רחבעם שהיה נעמה העמונית, ולא נזכר כזה בשאול ולא בדוד ובמלכים אחרים לא נזכר שמות אמותיהם? כל שכן שתמצא זה שתי פעמים בכתוב, כי ראשונה אמר ורחבעם בן שלמה מלך ביהודה וגומר, ואמר אחר כן פעם אחרת וישכב רחבעם אם אבותיו וגומר. ושם אמו נעמה העמונית וימלוך בנו תחתיו, ונזכר זה אם כן שתי פעמים בהיותו בלתי צריך ואפילו פעם אחת:

השאלה הששית לאלוה יתברך בהסרת המלכות מבית דוד, והיא שאלה וספק עצום נגדו יתברך איך הסיר המלוכה מבית דוד ונתנה לירבעם? ואם אמרנו שהיה זה לחטאת שלמה כמו שיורו עליו הכתובים, הנה יאמר אומר שכבר יעד השם יתברך לדוד על יד נתן הנביא כמו שנזכר בספר שמואל פרשה י״ז שלא תסור הממלכה מזרעו אעפ״י שיהיו רעים וחטאים לה׳ מאד, אמר (שמואל ב ז׳ י״ב וכו׳) כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקמותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכנותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם, אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסרותי מלפניך ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון, יורה שבהיות בניו וזרעו חטאים יהיה ענשם בחלאים וביתר הרעות לא בהסרת המלכות אשר נתן לדוד. וכבר התלונן מזה איתן האזרחי מזמור פ״ט באמרו (תהלים פ״ט ל׳ וכו׳) ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים אם יעזבו בניו תורתי וגו׳ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעי׳ עונם וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי לא אחלל בריתי וגומר ושאר הפסוקים, ויורה שהתלונן שם על אורך הגלות שלא היה כסא דוד וממלכתו קיים ועומד כמו שיעדו, עד שכתב הראב״ע בפירושו לספר תהלים כי היה בספרד חכם אחד והיה קשה זה המזמור עליו, ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמעו, לפי שהיה מדבר בלשון דופי נגד הקב״ה שלא הקים דברו ושהיה משקר באמונתו ומכזב ביעודיו, ותשובת ראב״ע שהשיב בזה בלתי מספקת. הבל הביא גם הוא באמרו שהמשורר דבר על לשון האויבים שהם מגדפים ומכזבים דברי האל יתברך. ואני תמה ממנו איך לא השיב על הספק בעצמו? והוא איך לא נתקיים הייעוד האלהי שייעד לדוד? ובין שיהיה התעוררות הספק הזה בלשון האויבים או בלשון האוהבים, הנה הקושיא במקומה עומדת כל עוד שלא ישיבו עליה, ותהיה הספק הזה פרטי וכולל. אם פרטי למה הקב״ה הסיר המלכות מזרע דוד ונתנו לירבעם שהיה זה הפך מה שיעדו? ואם חטא שלמה היה לו יתברך להוכיחו בנגעי בני אדם ולא בהסרת המלכות, ויקשה זה גם כן בזמן בית שני שהיו מלכים מבית חשמונאי ולא היו מזרע דוד, ולא נתקיים כלל היעוד בזמן ההוא. ויהיה גם כן הספק כולל בזמן הגלות הזה, שלא היה עוד מלך מבית דוד והיה זרעו נגוע מוכה אלהים ומעונה בגלות, ועל זה היתה תלונת המשורר שזכרתי, באמרו (שם ל״ט וכו׳) ואתה זנחת ותמאס וגומר פרצת כל גדרותיו וגומר, שסוהו כל עוברי דרך וגומר אף תשיב צור חרבו וגומר, וחתם הדברים עד מה השם תסתר לנצח וגומר איה חסדיך הראשונים ה׳ וגומר, זכור ה׳ חרפת עבדיך וגומר, אשר חרפו ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך, ולא נתן תשובה כלל בדבר אבל חתם דבריו באמרו ברוך השם לעולם אמן ואמן כמודה על הרעה, ובמקום הזה שהוא שרש הדבר והתחלתו ראוי להתיר הספק הזה. ולפי זה יהיו שש השאלות האלה, הראשונה לעם ישראל, והשנית לירבעם, והשלישית לאיש האלהים שבא מארץ יהודה להנבא על המזבח, ורביעית לנביא הזקן אשר בבית אל, וחמשית לכתובים מההכפל אשר באו בהם, והששית לשם יתברך אשר אמר וגזר בהסרת המלכות מבית דוד ולתתה לירבעם בן נבט אפרתי.

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) וילך רחבעם וגומר. ספר הכתוב שאחרי מות שלמה הלך רחבעם בנו שכם, לפי ששם באו כל ישראל להמליכו. ונראה מזה שישראל לא רצו ללכת לירושלם אבל הם הלכו אל שכם שהיה משבט אפרים שהיה ירבעם ממנו, כדי שיוכל לבא שמה בעזר בני משפחתו ולא ימיתהו המלך וכדי להתעולל שם עלילות ברשע, כי היה המקום ההוא כמו שזכרו בדרש (סנהדרין ק״ב ע״א) מוכן לפורענות, שם ענו את דינה, שם מכרו את יוסף, ולכן שם נחלק המלכות, כי היה זה ענוי ומכירה ודבר פשע:

וכאשר ראה ירבעם שישראל באו שמה, הלך הוא שם אליהם להמליך בתוכם:

וזכר שכבר שלחו ויקראו את ירבעם ממצרים, וענין פשט הכתוב שלא אמר שירבעם בא מעצמו, אבל אמר שכאשר שמע ירבעם מיתת שלמה שעודנו היה במצרים מעת אשר ברח שם לא נתעורר לבא, אבל גם אחר השמועה ישב במצרים שקט על שמריו, וזהו אמרו וישב ירבעם במצרים, שפירושו גם אחרי השמועה שראה שמת שלמה לא התעורר ללכת למלוך כפי אשר יעדו הנביא אחיה, אבל ישב במצרים עד ששלחו בני ישראל לקראו, ואולי שמעו או ידעו דבר מנבואת אחיה השלוני אשר התנבא על המלכתו ולזה קראוהו, כי מתחלה לא באו בעלילה עם רחבעם. ואחרי בואו באו כל קהל ישראל וירבעם עמהם לדבר אל רחבעם.

ואמרו לו אביך הקשה עלינו את עולנו וגומר, והיה ענין זה העול אצלי בשלשה אפנים. האחד בדבר המשפט, שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו, ולפי שהעם יקוצו בדבר המשפט בהגיעו אליהם, התלוננו אלה שלא יעשה הדברים באותו החריצות ולא יעניש בני אדם כל כך, כמו שהיה עושה אביו, אבל יעבור על פשע וימחול אשם, כי היה ענין משפט שלמה אצלם עול קשה. והשני הוא ששלמה העמיס לכל עמו לכלכל את ביתו, במאכל שלחנו שהיה עצום מאד, ובמאכל סוסיו שהם רבים ארבעים אלף וי״ב אלף פרשים, והעמיד שלמה שרים ונצבים על כל זה, כמו שאמר בפרשה השנית (בסי׳ ד׳ כ״ו) וכלכלו הנציבים האלה את המלך שלמה ואת כל הקרב אל שלחן המלך שלמה איש חדשו לא יעדרו דבר, והשעורים והתבן לסוסיו ולרכש יביאו אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו, וגם היו באים מכל העמים ומכל הממלכות מאת כל מלכי הארץ לשמוע את חכמת שלמה, ואין ספק שהיה שלמה מכבד את הבאים אליו ונותן להם בר ולחם ומזון וצדה לדרך, והיה מצוה שישבו ויחנו עם אנשי הארץ בבתיהם, ולהיות כל זה דבר מתמיה ובגודל מופלג היה עליהם זה עול קשה ועבודת פרך, כל שכן אחרי שהחלו לצמוח המלחמות כמו שקדם מבן הדד ורזון בן אלידע, שהיו כבר ישראל משוללים מהשלוה ועמוסים מההשתעבדות. והאופן השלישי מהעול היה מהמס ששם עליהם שלמה בזקנתו בכל שנה ושנה לצורך המלחמות, ועל כל זה אמרו אל רחבעם אביך הקשה את עולנו ואתה עתה הקל, ר״ל אתה שאינך רם לבב כאביך אל תחוש לאותם הפרשים ולאותם המעלות אשר היה הוא מבקש, אבל הקל מעבודתו הקשה ומעולו הכבד ונעבדך בשמחה ובטוב לבב, והותרה בזה השאלה הראשונה:

וספר הכתוב שרחבעם השיבם שילכו אל בתיהם וישובו אליו ביום השלישי, ובזה היה אליו מהטעות והשגיאה, כי נתן להם יותר זמן להתיעץ ולעשות קיבוציהם, ויותר טוב היה שמיד יענם כדי שתהיה ההמלכה באותה העת, ומי הוא הבא למלוך ויעשה ספקות בזמן ההמלכה ויעבור עליה יום אחר יום? הלא טוב הוא למלוך באיזה אופן שיהיה ואחרי כן יעשה הטוב בעיניו, אבל היא מסבה מהאל יתברך שיעשה כל זה באופן שיקים ה׳ את דברו אשר דבר עליו.

כי הוא נמלך עם הזקנים אשר היו לפני שלמה כל הימים אשר הוא חי, ולזה היה מהראוי שיקח עצתם כמו שהיה עושה אביו שהיה יותר חכם ממנו, אך רוע ענינו היה להפר עצת הזקנים הטובה וללכת בעצת הנערים הרעה.

כי הנה הזקנים אמרו לו אם אתה היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים, ר״ל אל תחוש להראות עצמך גדול ורם ורב בעיניהם, אבל תאמר שאתה לא תחזיק במעלות אביך וגדולותיו ותהיה כעבד לכל צרכיהם ועבדתם, ר״ל בדבור ותענה ותדבר אליהם דברים טובים וכל זה אם יהיה היום הזה, ר״ל בלבד זה היום, הנה אחר כך המה יהיו לך לעבדים כל הימים, ובמקום שאתה תהיה עבד אליהם יום אחד בדבר שפתים בלבד, המה יהיו כל הימים עבדים לך בפעל, והיה היוצא מזה שיאמר אליהם כן אעשה כאשר דברתם, ובדברים טובים ורפים יקח את הממלכה ואחר כך בעל כרחם ישעבדם. ואחז״ל בפרק כהן משיח (הוריות י׳ ע״ב), אם היום תהיה עבד לעם הזה, ללמדך שכל המתמנה על הצבור נעשה עבד לו:

והנה במה שאמר הכתוב ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו ויועץ את הילדים, למדנו שמיד אחרי ששמע רחבעם עצת הזקנים עזב אותה ולא ישרה בעיניו גם קודם שישאל לנערים, כי לא שמע מפה ומפה לבחור בטוב, אבל מיד אחרי ששמע דברי הזקנים עזבם ולא נכנסו באזניו, ולכן נתיעץ עם הילדים, לא להיותם אנשים חכמים ונבונים להשען על דבריהם, כי אם לפי שגדלו עמו ולפי שהיו עומדים לפניו, ומזה הצד נמשך אחריהם לא לידיעתם ושלמותם. ויורה על מה שאמרתי שאתה תראה שרחבעם לא ספר לילדים עצת הזקנים, כי כן היה מהראוי לספר אליהם מה שיעצו הזקנים ואולי יהיו דבריהם טובים בעיניהם, כי כן עשה אבשלום עם חושי הארכי על עצת אחיתופל, אבל לפי שעזבם רחבעם לא רצה לזכרם ולא להעלותם על שפתיו:

והיתה עצת הנערים שיאמר לעם קטני עבה ממתני אבי ועתה אבי העמיס עליכם וגומר. והסתכל שרחבעם בשאלו עצת הזקנים לא שאל לבד על מהות העצה כי אם על סדור התשובה אשר יתן, שנאמר איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר, והזקנים מדרך המוסר אמרו עצמות העצה וסמכו אל דעתו סדר הדברים, שנאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגומר, מה שהיה הפך זה כשנועץ עם הילדים, כי הוא לא חלק להם כל כך כבוד לשאול מהם סדור דברי התשובה כאשר עשה לזקנים, אבל אמר מה אתם נועצים ונשוב דבר אל העם הזה אשר דברו אלי הקל וגומר, כי לא שאל מהם רק העצה והוא ישוב הדברים, והמה קפצו בראש לסדר הדברים בפיו לא יוסיף ולא יגרע, שנאמר וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו כה תאמר לעם הזה וכו׳ כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי. וראה מה שיש בתשובה הזאת מהדופי והשגעון ותמהון לבב ומהכזב והשקר. אם ראשונה במה שאמר שהיה קטנו, ר״ל אצבע ידו הקטן, היה יותר גבוה ויותר עב ממתני שלמה אביו, כלומר שאל יחשבו שלא יצטרך הוא אל העול אשר נתן אביו לפי שלא יהיה לו מעלה וכבוד מופלג כמוהו, כי הנה הוא יגדל על אביו בגדולה ומעלה ורוממות כאשר יגדלו המתנים שניהם על אצבע אחד הקטנה שביד האדם, והיה זה להשיב על מה שאמרו ואתה עתה הקל, רוצה לומר שיקל הוא לפי שלא יעמוד בכל כך מהמעלה והכבוד כאביו כמו שפירשתי, כי הנה הוא יגדל במעלת המלכות על שלמה אביו כפולה ומכופ׳ עד למעלה, וזה היה שקר מפורסם, ואפילו שנודה שהיה זה כן, רוצה לומר שנתעלה ונתגדל רחבעם במעלת המלכות משלמה אביו היה בלתי ראוי לאמרו בפיו, והיה ראוי שיגדל מעלת אביו ויכבד את עצמותיו, האם ראית שאמר שלמה כדבר הזה על דוד אביו בהיותו כפי האמת גבוה מעל גבוה במעלה רמה מהמלכות מאד? או הראית שאמרו דוד על שאול אויבו? ואיך בן יכבד אב ועבד אדוניו ידבר כדברים האלה? כ״ש ששוא ושוד ירבה בהם, כי הנה חגורותו אשר במתניו של שלמה ונעלו אשר ברגליו היה גדול ומעולה מכל מלכי ישראל ויהודה שבאו אחריו, ואיך דבר רחבעם הדבר הרע הזה באון וכזב?

ואם שנית באמרו ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם, ובזה הודה לדבריהם שאמרו ששלמה הכביד עולם, ויותר ראוי היה שיאמר חלילה לכם מדבר כזה על שלמה משיח ה׳, והנה הוא כבד את ה׳ מהונו והועיל לכם כאב את בן ירצה, והושיב אתכם בשלום ובהשקט שנים רבות ומלא את ארצכם כסף וזהב שהביא מארץ העמים, והוא הגדיל לעשות עמכם חסד, ואיך אמרתם שהכביד את עולכם? מה שעשה אבי במשפט עשאו וע״פ הדין היה וממשפט המלוכה לא סר ואעשה כן גם אני, אבל הילדים אשר לא חנן ה׳ טוב טעם ודעת בשגעון ובעורון ובתמהון לבב הודו בדברי העם מה שלא היה ראוי. ואם שלישית באמרו אבי ייסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים, והנה שוטים הוא מלשון (משלי כ״ו ג׳) שוט לסוס, והוא השבט שמכין בו הסוס, ועקרבי׳ הם העוקצים שיש בהם קוצים של ברזל הנקראים אישפורוני״ש בלע״ז, וכאלו אמר שמעשה אביו אליהם מהרע היה מעט בערך מה שהיה הוא עתיד לעשות. הנה אם כן עשה בדבריו מבני ישראל בעלי חיים בלתי מדברים, ושאביו וגם הוא היה ויהיה הרוכב עליהם, והודה שאביו הרע אליהם מאד והוא יוסיף לחטוא, ומי ישמע כדבר הזה ולא יהפוך לבו? הנה בהכרח היה שימרדו העם בשמעם כדבר הרע הזה, כי הנה שבע בן בכרי, ספר הכתוב (שמואל ב כ׳ א׳) שעל דברים מועטים שאמרו בני יהודה כפי הראוי, אמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל, ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ואיך חשב רחבעם וילדיו הסכלים לדבר קשות אל העם ושימליכוהו למלך? הנה היה להם לחשוב שאחרי שישראל לא רצו לבא ירושלם ובאו אל שכם, ואחרי ששאלו שמה דברים קשים ויוצאים מההקש כאלה שרעה היו מבקשים, וכדין ושלא כדין, בידוע היה שהיו מעותד׳ לעשות כשבע בן בכרי, שאם לא היה להם לב לעשות זה לא היו מתחילים בדבר, והסכלים הילדים לא ראו התחלת הענין שהיה בנוי על קשר ולא שתו לב לאחריתו:

(יג-יד) וספר הכתוב שהמלך רחבעם ביום השלישי השיב את העם כעצת הילדים, והתבונן בספור שלא לקח עצתם ומאמריהם כלם אבל לקח קצתם, כי אתה תראה שלא אמר קטני עבה ממתני אבי כמו שיעצונו, כי נתבייש מדבר כזה, אבל שאר הדברים השיב כעצתם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואמנם מה שאמר אחרי זה ולא שמע המלך אל העם כי היתה סבה וגומר, אחשוב שאין פירושו שלא שמע לשאלתם ובקשתם, אבל ענינו שאחרי התשובה אשר נתן אליהם קשה כגידים העם רצו לדבר עמו עוד ולפייסו או להתנצל מדבריהם הראשונים או לבקש מיצוע בדבר יאות אליו ואליהם, והוא בסכלותו לא רצה לשמעם דבר כלל, וזהו אמרו אחרי התשובה ולא שמע המלך אל העם כי היתה סבה וגו׳ ר״ל שזה היה יותר קשה מכל מה שקדם.

ולזה אמר וירא כל העם ישראל כי לא שמע המלך אליהם, שמפני זה חשבו כי כלתה אליהם הרעה מעם המלך, ובעבור זה השיבו הם גם כן דברים קשים, ואמרו מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד, כלומר הנה הזדון הזה אשר לרחבעם אינו כי אם להיותו מבית דוד וזרעו, וחושב שבהכרח ימלוך עלינו אחרי היותו יושב על כסאו, ואנחנו לא נחשוב כן, כי מה הוא החלק אשר לנו בדוד לשיהיה לו חלק רב בנו? ומה היה הנחלה אשר לנו בבן ישי שהיה אתמול רועה צאן כאחד ממנו שיחשו׳ בנו שכל נחלתנו הם שלו? לאוהליך ישראל, רוצה לומר כל אחד ימלוך בביתו ואין אנו חפצים במלך ולא צריכי׳ אליו וגם הוא לא יחפוץ בנו, וזה ראה ביתך דוד, רוצה לומר נהוג ועיין בביתך ומלוך בה ולא תחוש לראות ולמלוך בבתינו. והמפרשים פירשו ראה ביתך דוד, ראה על מי ימלוך היורש ביתך, ומה הבית שישאר לו במלוכה כי הנה לא ימלוך עלינו. וי״ת כען ימלוך על אנשי ביתך דוד, ר״ל שימלוך ביהודה לבד כמו שהיה. ובפרק כהן גדול¹ (מדרש שמואל שמואל א׳ ח׳:ז׳) אמרו, אין לנו חלק בדוד, זה מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי, זה מלכות דוד, לאוהליך ישראל, זה בית המקדש, אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך. א״ר סימון בן מנסיא אין ישראל רואים סימן גאולה עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הה״ד (הושע ג׳ ה׳) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את השם אלהיהם, זה מלכות שמים, ואת דוד מלכם, זה מלכות בית דוד, ופחדו אל ה׳ ואל טובו, זה בית המקדש. העירו בזה שכאשר נפרדו ישראל מבית דוד נפרדו מהאמונות האלהיות ומעבודת השם יתברך ועל כל זה אמר הכתוב וילך ישראל לאהליו לומר שהלכו העם לדרכו

ונשארו עם רחבעם לבד בני יהודה, וגם זה לא היה כי אם לפי שהיו בערי יהודה ומפאת ההכרח הוצרכו להמליך עליהם את רחבעם:

והנה המלך רחבעם נתחרט מעצתו הנבערה ושלח את אדורם אשר על המס אליהם, והיה זה להשיבם ולדבר אליהם רכות, וירגמוהו אבן וימות, כי לא רצו לשמעו כאשר לא רצה רחבעם לשמעם. וכאשר ראה זה רחבעם ירא אל נפשו, כי ראה שהיה הקשר אמיץ ושמא ימיתוהו גם כן וינוס במרכבה ירושלם:

ואמרו ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם וגומר, ענינו ששב ובא ממצרי׳, כי לא ידעו זה כלם מיד אחרי שובו, שירבעם כשראה כל זה שב למקומו שהיו בו בית אביו ומשפחתו, וכאשר שמעו ישראל ששב לדרכו שלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו על כל ישראל, ר״ל על כל עשרת השבטים, כי לא נשאר לרחבעם זולתי שבט יהודה, ועם היות שנשאר עמו שבט בנימן כמו שאמר ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן, מפני כבוד שבט יהודה היו שניהם נקראים על שמו:

(כא-כב) ורחבעם התאמץ וקבץ אנשי חיל בירושלם להלחם עם ירבעם להשיב המלכות אליו, לולא שבא דבר השם על יד שמעיה איש האלהים אמור אל רחבעם בן שלמה ואל כל בית יהודה ובנימן וגומר כה אמר ה׳ לא תעלו ולא תלחמון וגומר מאתי נהיה הדבר הזה וגומר, וכאשר שמעו דבר האלהים לא באו למלחמה כדבר השם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויבן ירבעם וגומר. ספר הכתוב שירבעם אחרי שמלך על ישראל בנה את שכם בהר אפרים, ולא היה שכם חרבה, ששם עלו שבטים שבטי יה להמליך את רחבעם, אבל ענינו שחזק חומת העיר ומגדליו ובנה בית למלכותו, וכן עשה אל פנואל. ואין ספק שחזק הערים האלה לפי שחשש אולי יצטרך להלחם עם רחבעם, ויהיו הערים האלה לישב שמה ולהשגב בהם מבני יהודה.

(כו-כז) ועוד זכר הכתוב בנין אחר שבנה ירבעם יותר מסוכן, והוא בנין העגלים אשר עשה, כי הוא חשב בלבו שתשוב הממלכה אל בית דוד, אם יעלה העם שלש פעמים בשנה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלם לפי שבהליכתם שמה ישוב לב העם אל אדוניהם שהוא רחבעם מלך יהודה, שהוא היה האדון האמתי והטבעי במלכות, ואחרי שבהליכתם שמה ישובו לבותם אליו, יהרגוהו וישובו אל רחבעם בפרסום, הנה אם כן התשוב׳ הראשונה תהיה בלבבות העם כשילכו לזבוח בירושלם ואז יתיעצו לקשור על ירבעם ולהרגו וישובו אז בפרסום אל רחבעם מלכם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ומפני זה נתיעץ עם יועציו לעשות שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל ואת האחר נתן בדן. ואמנם מה היתה כוונתו בעגלים האלה, ולמה שם האחד בבית אל, כי היה ראוי שישים אחד בדן ואחד בבאר שבע שהם קצוות הארץ, כמו שאמר (שמואל ב כ״ד ב׳) מדן ועד באר שבע. ואיך הסכימו ישראל לעבוד ע״ז כלם ולהאמין שהעגלים הוא האלהים אשר העלו את אבותם ממצרים, ואיך לא פחדו ולא שתו לבם על מה שקרה לאבותם במדבר על העגל אשר עשו, שהיא השאלה השנית אשר שאלתי בפרשה, הנה הרלב״ג כתב בזה שנדמה לו שלא עסקו ישראל בתורה, אך היו אוכלים ושותים ושמחים, כמו שקדם בתחלה מלכות שלמה (בסי׳ ד׳ י״ט), ושזה היה סבת נפלם בחטאים ההם. וה״ר דוד קמחי כתב שפתה אותם בדברים, הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם, גם עתה שאין לכם מקום השכינה שהיא ירושלם נעשה עגל במקומה להשרות שכינת האל בו, ואמר על העגלים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו׳, כי כן אמר אהרן במדבר, וכן הסכימו המפרשים כלם, ושנתן העגל האחד בבית אל, לפי שהיה מקום נבחר הנבואה כירושלם, וכמו שאמר יעקב עליו שיהיה (בראשית כ״ח כ״ב) בית אלהים. וכל דבריהם בזה בלתי מספיקים, כי לא נתנו סבה למה ירבעם בחר לעשות עגלים, והיה די כפי כוונתו להרחיק את ישראל מירושלם כשיעשה מזבח להעלות ולהקטיר ומנורה להאיר נרות כאשר היה בירושלם, ומה התועלת אשר ראה בתוספת העגלים אשר הוסיף שמה? ובכל עם ישראל לא היה אפשר שלא ימצא איש יודע ספר שידע או שמע ענין העגל, ולפחות שלא ידע בהקדמה כוללת אסור הע״ז, והדברים שאמרו שפתה אותם בהם היו לשלא יעלו לירושלם אבל לא לשיזבחו לעגלים, וגם כן אני רואה שלא אמר שעשה ירבעם מזבח לפני העגל ולא שהשתחוו לו וזבחו לו זבחים כמו שנאמר בדור המדבר, וגם לא ראיתי שאיש האלהים אשר בא מיהודה להנבא על המזבח זכר כלל מהעגלים, וגם אחיה השלוני הנה כשנבא לאשת ירבעם לא זכר מהם כלל, כי שני הנביאים על המזבח נבאו ועל הקטרת ירבעם עליו, גם אליהו מהבעל שהיו עובדים בימי אחאב התרעם ולא מהעגלים שהיו בימיו גם כן, ובקנאתו לא זכר מהם דבר, וחז״ל (חולין ד׳ ע״ב) הקשו איך אכל יהושפט מסעודה של אחאב, ולא אמרו כן מירבעם, וכמו שכתב החבר למלך כוזר. וכל זה ממה שיורה שלא היו העגלים לשם ע״ז נעשים ולא לעבד׳ וזבוח ולהשתחוות להם כענין העגל שעשו במדבר. ואפלא מהמפרשים שכלם הסכימו שלא עשה ירבעם העגלים לעבוד, ואם לא כוון בהם זה אשאלם מה היה אם כן הצורך בעשייתם? האם היה פעל בטל או מעשה נערות? ומפני זה כלו אחשוב שלא כוון ירבעם לעשות עגלי הזהב לעבוד אותם בדרך אלהות ולהדמות לדור המדבר, ולא עלה כך על לבו בעשייתם, ולא נזכר דבר מזה, וגם לא הניחם במדרגת אלהות, ולא נזכר שהשתחוו להם ועבדום לפי שלא כוון בעשייתם לדבר מזה, אבל היה ענינם, כי לפי שראה ירבעם ששלמה עשה שני העמודים וישם אותם פתח אולם בית ה׳ לזכר דוד ושלמה שבנו את הבית כמו שפירשתי, לכן חשב גם הוא לעשות זכר וסימן למלכותו, ולפי שהוא היה משבט יוסף מבני אפרים, ומשה עליו השלום בברכותיו אמר עליו (דברים ל״ג י״ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, בחר ירבעם לעשות עגל אחד לזכרון משפחתו שהיה משבט יוסף, והניחו בבית אל לפי שהיה משבט אפרים ותחלת מלכותו, ושיהיה מזהב להורות על הנצחיות והתמדת מלכותו ועל כבוד מעלתו, כאלו יורה שסימן מלך יהודה וזכרונו היה עמוד נחשת, וסימן מלך ישראל היה זהב מופז כצורת ב״ח היותר טוב ומועיל שהוא השור. ואחשוב שהיה העגל ההוא בפתח אולם הבית אשר עשה לבמות בבית אל, כמו שהיו העמודים בפתח בית המקדש, ולפי שהיה ארץ ישראל גדולה, עשה עגל אחר והניחו בדן להיותו בקצה הארץ, כדי שגם שמה יהיה זכר למלכותו, ועם זה חשב שילכו כל עם הארץ לראות עגלי הזהב ההם, בהיות שההמון מתפעל מהדבר המוחש יותר מהמושכל, ולזה לא צוה לעבדם ולא לעשות בהם דבר אלהות, לפי שכאשר עשה אותם לא נתכוון לכך. ואמנם כדי שלא יעלו ישראל ירושלם עשה מזבח בבית אל אשר היה שם כסא מלכותו, ומזבח אחר בדן, כדי ששמה יעלו להשתחוות ולזבוח כמו שהיו עושים בירושלם, והיה המזבח מכוון לעבודת האלהות, והעגל זכר וסימן למלך כמו שאמרתי. ואפשר שנאמר שלא היתה הכוונה אלא בעגל אחד בלבד ושנשנה מפני חלוף המקומות, אבל שעשה שני עגלים כנגד אפרים ומנשה שהם שני השבטים שיצאו מבית יוסף, וכאלו העיד בזה ירבעם שהבכורה נתנה ליוסף, והמלכות ראוי לזרעו ולא לשבט יהודה. ואמנם אמרו הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אין ראוי שיפורש על העגלים כמו שאמרו דור המדבר, ולכן לא אמר כאן אלה אלהיך ישראל, אבל פירושו כפי הדעת הזה שירבעם דבר אל ישראל רב לכם מעלות אל ירושלם, רוצה לומר רב לכם הדרך ולאות גדול ישיג אתכם בעלותם שמה, או יהיה רב לכם מגזרת (ישעי׳ מ״ה ט׳) הוי רב את יוצרו, ואמר זה על רחבעם, כלומר אחר שמרדתם בו כבר יש לכם אויב בו ומריב בירושלם, ואם תעלו שמה יהרוג אתכם. ודבר על לבם עוד ופתה אותם בדברים, באמרו הנה אלהיך ישראל אשר העלוך, כאלו אמר אל תחשבו שהאלוה יושב בירושלם, כי הכרובים העומדים שם אינם האל העליון, כי הוא אינו מיוחד במקום מוגבל ובכל מקומות ממשלתו והשגחתו, וגם עמנו נמצא כאן האל אשר באמת העלוך ממצרים, ואינם הכרובים העומדים בבית המקדש, ולפי זה לא נאמר אשר העלוך על העגלים כי אם על השם הנכבד, ואל יקשה אמרו אלהיך העלוך בלשון רבים, כי כן דרך הכתוב, כמו שאמר (דברים ד׳ ז׳) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו:

ומה שאמר הכתוב ויהי הדבר הזה לחטאת וילכו העם לפני האחד עד דן, הכוונה בו שעם היות שלא כוון ירבעם בעגלים לעשות מהם ע״ז, הנה אחרי כן באורך הזמן נמשכו בני ישראל אחריהם ועבדו אותם עבודת אלהות, וכל כך נעשו אדוקים בעבודה הסכלה ההיא שהיו הולכים דרך רב עד דן, שהיה בסוף המלכות כדי לעבוד העגל אשר שם, וכמאמר הנביא (עמוס ח׳ י״ד) חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע, שבדן אמר אלהיך בעבור העגל שהיה שם ובבאר שבע לא אמר אלוה אבל אמר דרך, לפי שהיו הולכים משם עד דן לעבוד העגל אשר שם, וקרה אם כן לישראל בענין העגלים כמו שקרה להם עם האפוד אשר עשה גדעון מנזמי השלל ויצג אותו בעירו בעפרה, כדי שיהיה שם לזכרון תשועתו וכבודו ואחרי כן טעו בני ישראל אחריו, כמו שנאמר שם (שופטים ח׳ כ״ז) ויזנו כל ישראל אחריו ויהיה לגדעון ולביתו למוקש, וככה גם כן קרה לישראל עם נחש הנחשת אשר עשה משה לרפואתם ואחרי כן זנו ישראל אחריו, כמו שאמרו חז״ל בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מ״ד ע״א), ועל זה הדרך אמר בכאן ויהי הדבר הזה לחטאת, שהוא ספור מה שנעשה אחרי כן בהמשך הזמן לא בכוונת עשייתם. ואחשוב שזה עצמו היה דעת החבר במה שאמר למלך אלכוזר וז״ל, אלא מעט ממה שהביאם צורך ההנהגה לעבוד עליהם, והם מודים באלהי ישראל המוציאם מארץ מצרים, והותרה בזה השאלה השנית:

ואמרו אחרי זה ויעש את בית במות, הוא ספור מה שעשה ירבעם להרחיק העם מלכת ירושלם, והוא שעשה שני בתים לבמות לעלות עליהן עולה וזבח, ושם האחת בדן, ועל אותו של דן אמר ויעש את בית במות וגומר, ויעש כהנים וגומר, ויעש ירבעם חג, ר״ל שעשה בדן בית אחת, והיו שם לא מזבח אחד בלבד כמו שהיה בירושלם מזבח אחד בלבד, כי אם במות הרבה, ושעשה כהנים מקצות העם, ר״ל מכל העם שלא היו משבט לוי, והיה זה לדעתו לפי שהיה ענין המלכות כענין הכהונה, שהיו כל המלכים מזרע דוד כמו שהיו הכהנים מזרע אהרן, וחשב ירבעם להסיר שני השרשים האלה, ולכן חשב שכמו שעקר המלכות מזרע דוד היה ראוי שתעקר הכהונה מזרע אהרן, וחשב עם זה לפייס העם ולפטור אותם מהמעשרות ושאר מתנות כהונה שהיו נותנים ללויים ולכהנים חלף עבודתם, גם עשה הערים שהיו להם לשבת ומגרשיהם כלם קרקעות לישראל, כי רצה שכל אדם יקריב את קרבנו בבמה ולא יצטרך אליו כהן ולא לוי ולא יתנו מתנותם לאחר וחז״ל אמרו (עיין רד״ק) כי בני לוי לא רצו לעבוד בבמות אשר בנה ירבעם, ולכן גרשם והלכו לעבוד בירושלם, כמו שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב י״א י״ג) כי עזבו הלויים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה בירושלם כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן ליי׳, ר״ל שהרחיקם מקחת מעשרותיה׳ ונחלתם שהם כהונתם, או יהיה פירושו מכהן ליי׳, כי הזניחום מסבת היותם מכהנים ליי׳ בבית המקדש:

ועשה גם כן ירבעם שנוי אחר שעשה חג הסכות שצותה התורה לעשותו בחדש השביעי, עשה אותו בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ליהודה, ועשה לבד השנוי בתוספת חדש אחד להרחיקם מחקות ירושלם. ואפשר שעשה טענה לרשעתו, באמרו כי צוה האל שיעשו החג אחר אסיפת התבואות והיה ירושלם וארץ יהודה יותר ממהרת התבואות וארץ ישראל יותר מתאחרת, ולכן היה ראוי שיעשו ישראל החג בחדש השמיני. וכבר זכרו חז״ל (ירושלמי ע״ז ל״ט ע״ב) שאף שבתות וימים טובים בדה ירבעם מלבו. ואמרו עוד כן עשה בבית אל אינו מיותר, כי מה שספר עד עתה היה מה שעשה בדן שלשת הדברים אשר זכר, והם בית הבמות וכהנים מקצות העם וחג בחדש השמיני, ועתה יספר שהדברים האלה כלם עשה גם כן בבית אל, אם בנין הבמות ואם בהעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה שהם מקצות העם אשר לא היו מבני לוי כמו שזכר.

וגם כן בענין החג שהעלה עולות על המזבח אשר בבית אל בחמשה עשר יום לחדש השמיני שהוא החדש שהוציא ובדא מלבו. ואמנם מה שאמר עוד ויעל על המזבח להקטיר, בא להגיד שירבעם בבית אל נתקרב אל המזבח להקטיר קטורת, כי חשב שלהיותו מלך היה מהראוי שהוא יעשה העבודה היותר רוחנית ומשובחת שהיא הקטרת, ולא עשה זה בדן כי אם בבית אל להיותו עיר ואם במלכותו וראש שבט אפרים, ולכן בא הנביא לביתאל ולא לדן. הנה התבאר מזה ששלשה פעמים אמר כאן הכתוב ויעל על המזבח על ענינים שונים, והראשון מהם נאמר על דן, ששם העלה ישראל על המזבח עולות וזבחים באותו חג שעשה להם ירבעם מלבו, והשני הוא להגיד שבבית אל היה ישראל ג״כ מעלה עולות על המזבח באותו חג הנזכר עצמו, והג׳ הוא להודיע ששם בבית אל ירבעם עצמו עלה על המזבח, ולא להקריב קרבן כי אם להקטיר קטורת, ובהיותו מקטיר הקטורת ביום חגו בא האיש מארץ יהודה ונבא על המזבח כמו שיספר אחר זה, וזהו צורך הפסוקים כלם ויישובם. והנה נשאר להשיב על מה שאמר הכתוב כן עשה בביתאל לזבח לעגלים אשר עשה, וזה מורה שכאשר עשה ירבעם העגלים היה מכוון לעבדם ולזבוח לפניהם כמו שעשו דור המדבר, שכאשר עשו את העגל מיד בנו מזבח לפניו, וכמו ששם אמרו (שמות ל״ב ה׳) חג ליי׳ מחר והיו בודים אותו החג מלבם, ככה בדא ירבעם החג, וכל זה הוא הפך מה שפירשתי בענין העגלים. ואני כבר הודעתיך שלא הביאני לדעת הזה כי אם הכרח רב כפי הפסוקים וכפי הסברה הישרה, ולכן ראוי שנפרש שלא היה מזבח ומקטר אליהם כי אם שהיה מזבח לאלהים בעבורם, כי להיותם סימן וזכרון מלכותו היו הזבחים אל השם הנכבד שיתמיד מלכותו, ויורה על זה אמרו לזבח אל העגלים, וידוע שבבית אל לא היה כי אם עגל אחד, אבל היה כוונת הזבח שתתמיד מלכות אפרים ומנשה שיורו עליהם העגלים, והוא על דרך אמרו (שמואל א א׳ כ״ז) אל הנער הזה התפללתי, שפירו׳ עליו ובעדו שישמרהו השם ויחייהו, וכן אמר שעשה בבית אל לזבח אל העגלים, כלומר בעד התמדת מעלתם. ואם על כל פנים תרצה לפרש לזבח אל העגלים שהוא נתינת אלהות אליהם, אמור מעתה שהיה זה אחרי שנטה העם אחריהם לא בשעת עשייתם כמו שזכרתי. ובדברי הימים כתוב בספור המלחמ׳ הגדולה אשר היה לאביה מלך יהודה עם ישראל שדבר דברים כנגד ישראל, ובכלל׳ אמר (דברי הימים ב י״ג ח׳) ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים, אבל לדעתי אין בזה טענה על מה שפירשתי, כי הנה נוכל לומר שאביה אמר זה כדי לחרפם ולגדפם לא להיותו כן. וכבר מצאתי בדברי חז״ל סיוע גדול לדעתי, אמרו בסדר עולם (פרק ט״ז) וירדוף אביה אחרי ירבעם ויגפהו, ואין אתה יודע מי הוא שנוגף, הרי ירבעם קבר את אביה ומלך אחריו שתי שנים, הא אינו אומר ויגפהו אלא על אביה שמת שם, ומפני מה נגפו המקום? מפני שהיה עומד וחושד את ישראל ואומר להם ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. וכן אמרו בב״ר (פ׳ ס״ה ע״ג ע״ד ופ׳ ע״ג פ״ב) ויגפהו ה׳, ר׳ יוחנן אומר מפני מה נגף אביה? מפני שחשד את ישראל, שנאמר ועמכם עגלי זהב לאלהים. הנך רואה שחז״ל אמרו שמאמר אביה לישראל מהעגלים היה חשד ולא דבר אמתי, הסכימו למה שאמרתי. ואם לא תרצה בזה ועל כל פנים תרשיע את ירבעם בדבר העגלים, ראוי שתאמר שלפי שראה ירבעם ששלמה עשה בקדש הקדשים שני כרובים זהב, ומארבעה פני המרכבה בחר בפני הכרוב, להיותה צורה אנושית מורה החכמה המושפעת מאתו יתברך על שכל האדם, לכן בחר ירבע׳ לקחת מהמרכבה פני שור, להוראתה על רבוי התבואות וברכת העמים, כמו שאמר (משלי י״ד ד) ורוב תבואות בכח שור, ולכן עשה שני עגלים כנגד שני הכרובים, והיו לכרובים שתי כנפים לרמוז על המשכות השפע מלמעלה, ובשור שתי קרנים מורים על זה גם כן. וכמו שהכרובים בצורותיהם הם הצעירים לימים מבני אדם, ככה היו העגלים הצעירים מימים מן השוורים. ואולי היו שני העגלים זכר ונקבה. כמו שאמרו חז״ל (יומא נ״ד ע״א) בכרובים, ולכן עשה שנים. וכמו ששלמה כאשר עשה חנוכת המזבח עשה חג, ככה עשה ירבעם אבל בדאו מלבו. הנה אם כן לא בחר בצורת העגלים לעשות כמו שעשו דור המדבר, כי אם לקחת מפני המרכבה העליונה הפנים היותר ראויים אליו, ולא עשה צורת אריה לפי (בראשית מ״ט ט׳) שגור אריה יהודה, ושבט יוסף נדמה לשור כמו שזכרתי: